הטיפול האורתודונטי

 



לעתים נעזר האורתודונט באנשי מקצוע אחרים בתחום הבריאות: רופאי ילדים, רופאי אף-אוזן-גרון, מנתחי פה ולסת, מנתחי שיניים, רופאי שיניים, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיסטים ועוד.


המכשירים הנפוצים ביותר הם:
  • מכשירים ניידים שהמטופל יכול להוציא, בעלי סמכים, מנעולים וקפיצים.
  • מכשירים קבועים שהמטופל אינו יכול להוציא. יש מכשירים העשויים ממתכת ויש העשויים מחומר קרמי (אסתטיים יותר); יש מכשירים העושים שימוש בטכניקה לשונית (נסתרים לגמרי); יש מכשירים המורכבים מקופסיות, יש מכשירים ננעלים ויש מכשירים דבוקים לשיניים. הם מחוברים ביניהם בחוטי מתכת שהסגסוגת, החומר והצורה שלהם נקבעים על-פי השלבים השונים בטיפול.
  • המכשירים החיצוניים עושים שימוש בעזרים מקובעים או ניידים: גומיות, עוגנים מחוץ לקשת הפה או רצועות בד הכרוכות סביב הראש.
  • הטיפולים המשלימים: עקירת שיניים, ניתוח של הפה או הלסת, טיפולים תרופתיים, הוצאת שקדים או פוליפים (צריבה של הפוליפים או הבלוטות), ברגים זעירים, טיפולים בהפרעות דיבור ועוד.

  • השיטות השונות להדבקה
    קיימות כמה שיטות הדבקה, חיצוניות ופנימיות. אפשר להניח את המסגרות המתכתיות באופן אסתטי עם אלמנטים שקופים או בצבע השן.

    השיטות הלשוניות מאפשרות מכשור אורתודנטי יעיל ובלתי נראה.
     

    הטענה
    תקופה זו מתאימה לשימור התוצאה שהושגה, לדרישה של האורתודונט שהמטופל ירכיב את המכשיר בלילה או ידביק חוט דק בקצה האחורי של השיניים למשך תקופה ארוכה, פחות או יותר, מתוך מחשבה על נטייה להישנות (נטייה שהמצב יחזור לקדמותו) המשתנה מאוד מאדם לאדם וממום למום. המטופלים זונחים מהר מאוד את השלב הזה שעשוי להיות חיוני מאוד לזירוז התוצאות. המטופל חייב לעמוד על המשמר מפני הזדקנות השיניים המלווה לעיתים בשינויים במצב השן, ולא להחמיץ ביקורים שנתיים לצורך ביקורת אצל הרופא המטפל.